ויסות רגשי באמצעות ספורט טיפולי

 

מחקרים טוענים כי יכולת ויסות עצמי הנבנית בילדות משפרת את היכולות הקוגניטיביות בגיל בית הספר. מסתבר שמשחקים מסוימים אשר נתין לתרגל באמצעות טיפול רגשי מסייעים לחזק מנגנון זה, כמו תחפושת של גיבור-על. כיצד ויסות עצמי – ובפרט היכולת לחיות בשלום עם הפסד – מתקשר לדחיית סיפוקים, ואילו משחקים נוספים יכולים לפתח ולחזק מנגנונים אלו כבר בגיל צעיר מאוד?

 

בכל שלב בחיינו אנחנו נאלצים להתמודד עם דחיית סיפוקים: כבוגרים אחראים עלינו לקום בבוקר וללכת לעבודה גם אם חבר בדיוק מגיח לארץ לחופשה ומפתה אותנו ליום רביצה בים; בתור סטודנטים צעירים אנחנו נאבקים בדחף לעשות כל דבר אחר פרט ללמידה למבחנים; וכשעוד היינו ילדים התמודדנו רבות עם האיפוק הנדרש בכדי להמתין בסבלנות לקינוח או לחכות עד שאחינו הקטן יסיים להתלבש בכדי להתחיל את הסרט.

 

היכולת לדחות סיפוקים מאפשרת לנו להשקיע בדברים שייטיבו עימנו בטווח הרחוק. היא אחת מאבני היסוד לבניית קשרים חברתיים ושימורם ואפשר לומר שהיא היבט אחד בתוך כותרת גדולה יותר שנקראת ויסות עצמי. את הוויסות העצמי ניתן וכדאי לפתח כבר בגיל צעיר, אבל זה בהחלט לא פשוט.

 

כחלק מאימוני ספורט טיפולי ניתן לדוגמא לשחק במשחק "המלך אמר" אפשר לתרגל גם הפנמה ויישום הוראות – כאשר על הילדים לחזור אחרי התנועה שאמר והציג המלך – וגם יכולת הבחנה וריכוז – כשעל הילדים לעשות מה שהמלך אמר בשונה ממה שהמלך הציג. "כל משחק שדורש שליטה על יצרים ותנועה יכול לעזור לילדים להגביר את יכולת ויסות החשיבה, התגובה הרגשית והפעולה שלהם", טוענת האוס ומרחיבה. "משחקים הכוללים ניצחון והפסד יכולים לעזור לילדים לתרגל סבילות לאי נוחות, כך שילמדו להתמודד בצורה טובה יותר עם דברים שלא מתרחשים כפי שהם קיוו שיתרחשו".

 

בעצם, היכולת לדחות סיפוקים מאד דומה ליכולת להפסיד בכבוד. בשתיהן אנחנו נאלצים להכיל סיטואציה שמצריכה מאיתנו לפעול בניגוד ליצרים שלנו. האובייקט יכול להחליף תחפושות – עוגיות, אייפד או ניצחון בליגה הארצית – אבל המאבק נשאר תמיד בינינו לבין עצמנו. ואולי הסמנטיקה של המאבק עשויה להקל עלינו – האם כאשר אנחנו מחזיקים את עצמנו מלנשנש שוקולד ב-12 בלילה אנחנו נאבקים בעצמנו או למען עצמנו.

 

 

נכתב על ידי - 

תום לב-ארי בייז

Heading 1

Heading 1

Heading 1